Holophany, the Loop of Creation - HEBREW
 

הולופאני - לולאת הבריאה

מאת קלרה סלאי

 

פתח דבר

1. בראשית

היה זה באחד מלילות  יוני  של שנת 1987 בו לא עלה בידי להירדם, וצמד המלים, בעלי חיים, חזרו ועלו במוחי  ללא הרף.  התהפכתי על משכבי הלוך ושוב, אבל החזרתיות המטרידה המשיכה להדהד ולא הרפתה, ללא אף מחשבה אחרת, ללא כל התפתחות, ללא כל תמונה - עד שקמתי ממיטתי וכתבתי אותן. ואז, מילה אחרת עלתה במחשבתי, ואחריה נוספת. כאשר שטף המחשבות פסק, קימטתי את הנייר עליו כתבתי, והשלכתי אותו לפח האשפה. התמתחתי, ועשיתי את דרכי חזרה למיטה, תוהה מה היה כל העניין הזה - מה שרבטתי? לא הצלחתי לזכור כלום ממה ששפע כך מידי לנייר. בעודי משרכת דרכי אל חדר-השינה, עייפה אך גם סקרנית, סבתי על עקביי, ושבתי כדי לשלוף את פיסת הנייר המקומטת מפח האשפה.

זה היה מפגש-1, הנתון להתבוננותכם בפרק 2. תהיתי "מהו הדבר?" יתר על כן, שאלתי, "מי כתב את הדברים?" בוודאי, שזאת לא יכולתי להיות אני.  הרי לא יכולתי כלל להעלות בדעתי את מה שנייר זה הכיל בתוכו. "מה קורה לי, למען השם?" אמרתי בקול, שכן חשבתי שאני מתחרפנת. הוצפתי ברגשות מעורבים: מחד גיסא, חשתי נרגשת, מכירה באפשרות למידע נוסף. יתכן שגיליתי בור ללא תחתית של ידע, חשבתי; משהו שאליו התאוותי כל חיי. מאידך גיסא, הרגשתי מבוהלת למדי שמא שפיותי נסתלקה ממני. תימהוניים רוחניים, עם עיניים בורקות וחיוך קפוא המטיפים לאור ולאהבה אוניברסאלית מעולם לא היו לטעמי, במיוחד כשראיתי באיזו אלימות הם מגיבים, אם רק שרטת קמעא את ציפת המתקתקות של המסר שלהם. תהיתי מה היה הדבר הזה, שהעניק לי את המידע על פיסת הנייר. משהו מחוץ לעצמי? התת-מודע שלי? ויותר חשוב, למה?

ביום שלמחרת, ישבתי עם עט ונייר וחיכיתי. אולי לא היה זה אלא מקרה חד-פעמי, חשבתי, אבל אולי לא. חיכיתי, והחוויה הופיעה שוב. המפגש השני, היה אודות מדע, אודות "חומר בלתי נראה", מה שנראה היה לי באותו רגע, כהבל מוחלט. ואולם, מאוחר יותר, למדתי שאכן קיים דבר הנקרא "חומר אפל"; למעשה, החומר האפל אחראי ל-90-95% ממסת היקום. הוא קרוי אפל משום שהוא בלתי נראה, ומדענים מבקשים לגלות את צורתו, משהו שהם מסוגלים למדוד, משום שאין הם יכולים לראות אותו, אלא רק לדעת אודותיו בשל השפעתו הגרוויטציונית.

טקסטים נוספים המשיכו להתקבל. גיליתי שאני יכולה להפנות שאלות, עליהן זכיתי לקבל תשובות במצב של טראנס חלקי - מצב שבו תפיסותיי החושיות התעצמו, ובה בעת חשתי כאילו מתתי במימד הזה בעודי מתפשטת במימד אחר. משהתרבו המלים והדימויים של הכתיבה המשונה הזו, החלטתי שאני חייבת לרדת לשורש העניין. בפני עמדה הבחירה ללכת לפסיכיאטר או לראות מדיום.

לפגוש פסיכיאטר נראה היה לי מעט קיצוני, ולכן החלטתי לראות מדיום תחילה. היא הייתה סבורה שאני מתקשרת ישות כלשהי. למעשה אני  לא מתקשרת, ואת הפעילות של מיצוי מידע אני מכנה "בישור", לא תקשור; יתרה מזאת, בשום אופן אינני המבשרת של איזושהי ישות מוגדרת. בני-אדם זקוקים לשמות, לתוויות כשהם פונים למקור כלשהו, וכך בעצם לצרכיי, המקור שלי כינה את עצמו שת. השם שת, על שתי אותיותיו הוא ראשי התיבות של "שאלות" ו"תשובות". פעם אחת, שת התייחס לעצמו בהומור כאל מכונת שאלה-תשובה. בהיותן שתי האותיות האחרונות של האלף-בית העברי, שי"ן ות"ו הן המסעד של האלף-בית. שת, מתפרש גם כמושב, כבסיס או כמבנה יסוד. למרות שנוח לי יותר להתייחס אליו כ"הוא", שת איננו לא ממין זכר ולא ממין נקבה.

ואולם, למרות שאני אתייחס אליו בכינוי גוף נסתר ממין זכר, אני לא משמשת כמבשרת של איזו ישות, תהא אשר תהא. שכן, שת איננו ישות, ואף לא דבר, כפי שנקוט ומורגל בהגדרות המצויות שלנו. הייתי מאפיינת את שת כשדה, משום שהוא משהו בלתי מוגדר - יכולתי אפילו לומר אמורפי - המשתנה כשאני משתנה, ובעצם סוג של מנגנון-אינטראקטיבי. אני מתקשרת עם הבלתי-מוגדר; ומתוך האינטראקציה ההדדית  הוא זוכה למוגדרות חלקית, ומצידו הוא מתגלה בהתמקדות. החומר המוצג להלן נלקח משת. ואולם, רק כשהמבנה הלוגי שמועבר כאן יובן לאשורו, אפשר יהיה גם להבין מהו בעצם שת, שכן הוא מגלה את עצמו באינטראקציה עם תהליך המחשבה שלי. שת הוא מבנה היסוד הלוגי של הקיום.

במפגשים מאוחרים יותר, טען שת שהוא אדם-קדמון - שעל פי הקבלה הוא מבנה היסוד של הבריאה כולה. אדם-קדמון - הפוטנציאל הראשוני - הוא נקודת התחלת היקום, ההתהוות הראשונית המופעלת בידי אור אין-סוף. לעתים, אדם-קדמון מכונה אין-סוף - תחום שהוא למעשה מעבר לקבלה. הוא מייצג את הפוטנציאל הראשוני, שיכול להתעצב לכל צורה בהינתן הדרך "הנכונה", כלומר, אם יושפע בדרך "הנכונה"  על ידי תודעה כלשהי. בריאה פירושה, הפיכת פוטנציאל זה לקיום. הפעלת פוטנציאל זה באורח "הנכון" מחוללת קיום מתמשך (קרי ברואים), בעוד אם תהליך הבריאה עוצר מלכת, זה מכוון שהפוטנציאל הופעל באורח "שגוי". (סיפורים כדוגמת פרנקנשטיין מאת מארי שלי, ואגדת הגולם מפראג, או האלכימיה, הרי הן נגזרות של אמונה זו). ואולם, האורח "הנכון" של הפעלה מעין זו של הפוטנציאל לא נזכרת בקבלה, שכן התהליכים המתקיימים באדם-קדמון, מוחזקים כרזים המצויים מעבר לידע האנושי, הללו יתגלו רק באחרית הימים. בתורות הסוד היהודיות (הזוהר) נזכר כי כאשר יושג האורח הנכון, יתחיל העידן המשיחי בד בבד עם סוג חדש של חכמה אשר תקפל בתוכה יחדיו חומר ורוח - גוף ידע מאוחד; החכמה המדעית-אלוהית הזו, תושפע מהשראה אלוהית דרך אנשים נעדרי השכלה מדעית או דתית.

כשקיבלתי את המידע הזה משת, אודות היותו אדם-קדמון, לא היה לי ולו שמץ מושג על הפירוש הקבלי של המונח אדם-קדמון. בדיעבד, המידע הזה מצמרר למדי: כפי שיוצג להלן, הדברים שהתקבלו כבשורה, הם כמדומה "האורח הנכון" שאותו ביקשו מקובלים בעלי-שם . אדם-קדמון, או שת (מכאן ואילך, אפנה אליו כאל שת) אמר כשנשאל, כי הדברים אותם הוא מעניק לא יכולים להימצא בקבלה, ולמעשה הוא עצמו, והדברים אותם הוא מעלה באמצעותי הם מעבר לקבלה. באותה עת, אלה היו חדשות מוזרות במיוחד, ובעיקר העובדה שדווקא לי הוענקה הזכות להיות המבשרת. אנשים דתיים יראו בהנחלת ידע ממין זה לאדם חילוני חילול הקודש, על אחת כמה וכמה כשמדובר באשה. אלא שבהתייחס לטבע הטקסטים שקיבלתי, אפילו אנשים דתיים נאלצו להשלים לבסוף עם העובדה כי הדברים באים ממקור חשוב להם, ובמיוחד כאשר שת גילה סודות קבליים בארמית, שפה שהיא זרה לי לחלוטין. ואולם, ספר זה, על היבטיו הרבים, איננו אודות קבלה (למרות שהוא מתובל בה), אלא דווקא גרסה מערבית של פילוסופיה ולוגיקה חדשות, גישה מקורית למדע ולטכנולוגיה כמו גם למבנה הרוחני והפסיכולוגי שלנו.

איך התחלתי לבשר מדע? הלכתי להרצאה שניתנה על ידי שני פרופסורים בעלי-שם; האחד, פרופסור הארי פרידמן (מומחה לכימיה פיסיקלית) שהרצה על קבלה, והשני הפילוסוף הידוע, פרופסור ישעיהו ליבוביץ (1903-1994) - רופא, מומחה לכימיה אורגאנית/פיסיולוגית/ביולוגית, ביוכימאי ונוירולוג - בעיקר ידוע בזכות עוינותו, ויכולתו המופלגת לקרוע לגזרים כל מי שיעז לפקפק בהשקפתו. האולם היה מלא, ונראה היה לי שהנוכחים כולם באו להאזין לפרופסור ליבוביץ. פרופסור פרידמן פתח, ואחריו עמד פרופסור ליבוביץ על ההבדל בין ערכים מוסריים וצרכים אישיים. עיקר הטיעון שלו היה שכל פעולה שאנחנו נוקטים מונעת בידי הצרכים שלנו או בידי ערכינו המוסריים, וכי חיים מוסריים אפשר לחיות רק עם צרכים לא מסופקים, שמוחלפים בערכים מוסריים. עם כל משפט שני הוא השחיל איזו אמירה על כך שפרופסור פרידמן הוא טיפש, שוטה ובור וכו'. ראיתי, איך עם כל הערה משפילה, מצטמצם פרופ' פרידמן, הולך ונעלם. רגע לפני שהוא הצטמק לגודלו של אצבעוני, חשתי שאיני יכולה לשאת זאת יותר ובעיקר משום שחשבתי שהדברים שאמר היו יפיפיים. נעמדתי במקומי ושאלתי את התוקפן הנכבד, "פרופסור ליבוביץ! האם לרדת על פרופ' פרידמן, זה ערך או צורך?" הס נפל באולם. חשתי בעוינות מכל הכיוונים, כשהרהורי הקהל מהדהדים בראשי בקול אחד: איך את מעיזה. זה היה המצב, למעט פרופסור פרידמן, שאוזניו האדימו. ואז, פרץ פרופסור ליבוביץ בצחוק רועם ואמר: "זהו הצורך שלי, יקירתי". הצחוק התגלגל באולם כולו, כאילו כל אחד ואחד מהנוכחים באולם חש הקלה. בשארית הרצאתו נמנע פרופסור ליבוביץ מלהתייחס לפרופסור פרידמן.

משתמה ההרצאה, ניגש אליי פרופסור פרידמן והזמין את "המושיעה שלו" לקפה. נעשינו חברים, והוא החל לגלות עניין רב בדברים שקיבלתי משת. בהיותו אדם דתי, הוא לא הכחיש את האפשרות של מידע שמגיע מעבר לנו. בזמן ההוא, החזקתי כבר בידי חומר מדעי מעניין, אלא מכיוון והרקע האקדמי שלי הוא פילוסופיה, לא הייתי מודעת לחשיבות הדברים. כשפרופסור פרידמן ראה את החומר, הוא התפעל, והשתוקק לקיים דיאלוג עם שת. הוא שאל שאלות בענייניי קבלה ומדע, והתרשם עמוקות. מכאן ואילך, במשך שנים, הוא לימד אותי את תורת הקוואנטים, קוסמולוגיה, וכימיה.

למרות שלמדתי מדע משת ומהמדענים שבאו להתייעץ עם שת - יכולתי להסתמך רק על המילה שלהם, שהדברים שהתקבלו היו "מדהימים". הם נהגו לבקר אצלי, להציג שאלות לפני שת, לקבל את התשובות, לצאת כשהם נראים כמי שבאו על סיפוקם, ולהמשיך הלאה בעניינים שלהם. אני, לעומת זאת, רציתי הוכחה, הוכחה מוצקה, שההשראה המדעית שלי היא אכן בעלת ערך. אכן, זכיתי לכמה הוכחות. לדוגמא, פנה אלי מנהל בכיר מחברת היי-טק (בתחום הלייזר) והציג לי בעיה שאיש לא הצליח לפתור. קיבלתי משת תשובה מדויקת לגבי טבעה של הבעיה ובצירוף הפתרון המלא (למותר לציין, שתחום הלייזר לא היה כלול בהשכלתי הפילוסופית). מהנדסי החברה עמדו נבוכים לנוכח השאלה, כיצד יתכן שמשך החיים של שפופרות הלייזר הקטנות והמתקדמות שלהם איננו אחיד: חלקן המשיכו להתקיים, וחלקן שבקו חיים מוקדם מהצפוי. בדיקה של העניין לא גילתה שום-דבר יוצא דופן - שפופרות הלייזר, עמדו כולן בסטנדרט הנדרש, והניבו תוצאות זהות. שת הסביר זאת בכך ששפופרת הלייזר הייתה קצרה כל-כך, ובגלל היחס בין אורך שפופרת הלייזר ובין אורך הגל של הקרן, המערכת פעלה למעשה על סף הכאוס. פירושו של דבר הוא, כי די בהשפעה מזערית ובלתי צפויה ביותר כדי שפעילות מערכת-הלייזר תצא מאיזון, ובכך יש כדי לגרום לקיצור חייה. כדי לאשש את אמיתות הטענה, הוא הציע שהמדענים ינתחו את התוצאות בעזרת מכשירים מתקדמים יותר מאלה שעמדו לרשותם - כאלו, המסוגלים למדוד בטווחי זמן קצרים יותר (מכשירים כאלה אינם ציוד מקובל בתעשיית הלייזר). הפתרון שעליו המליץ שת היה להזריק פולסים בקצב אקראי, מה שלטענתו ייצב את ביצועי הלייזר, ויביא להארכת חייו של המכשיר. מהנדסי החברה לא האמינו שכך הם אכן פני הדברים - חלקית משום שהם האמינו שלא יתכן כי המכשירים המתקדמים שלהם הם כאוטיים (הבדיקות שלהם לא הורו לכיוון הזה), וחלקית משום שהם היו מהנדסי לייזר ולא היה להם מושג קלוש אודות כאוס. שלחתי אליהם פיסיקאי, אתו שיתפתי פעולה, כדי שהיוקרה המקצועית שלו תוכל לקביעתם של המהנדסים. הוא סיפר שהאסטרטגיה הזו הייתה רעיון שלו, וזאת כדי שאפשר יהיה לשכנע את המהנדסים לרכוש את הציוד ההכרחי. לספר להם שניתוח הבעיה והפתרון הושגו מאיזשהו יצור לא-חומרי שהעביר את המסרים שלו באמצעות אדמונית-שער אחת שאין לה כל רקע בתחום הלייזר, לא היה אפשרי כמובן. יש גבול, לא? קיצורו של דבר, הם רכשו את ציוד המעבדה הנדרש, והסכת ושמע, הבעיה האמורה אכן הייתה מקור הצרות. יתר על כן, הגישה המקורית שהוצעה, פתרה את הבעיה.

מקרים מעין אלה היוו את ההוכחה לה נזקקתי, והיה בהן די כדי שאפתח בשיתוף פעולה ארוך עם ד"ר ישעיהו אייזנברג. ואולם, קודם לכל, הרשו לי לספר איך נפגשנו. אחרי פרסומו של מאמר ארוך בעניין יכולותיי האל-חושיות המיוחדות שהתפרסם בעיתונות הישראלית, הייתי עסוקה למדי בהרצאות שנתתי, ובמפגשי-שת שערכתי בעבור אנשים. קיבלתי אלפי פניות (כפשוטו) טלפוניות מאנשים. בין המתקשרים היה פיסיקאי, מומחה לפסיקת חלקיקים יסודיים. הוא דיבר בשטף אודות התיזה שלו. דנו במצב העניינים ככל האמור בפיסיקה מודרנית, ובפרט התמקדנו בליקויים של התיאוריה. לא בטוח שהיה בזה משום אתנחתא משעשעת, אבל החדווה והצחקוק עלו בי כשמצאנו מכנה משותף שהיה לא אחר מרכילות אודות פיסיקאי בעל שם. לפתע התחוור לי מה הוא אומר. החלטנו להיפגש בערב שבת בשמונה כדי להמשיך את הדיון. בהיותי מדיום, חשבתי שאני יודעת באיזה טיפוס מדובר: בשנות הששים, זעיר, דובי, קרח ומרכיב משקפיים עגולים. בדיוק בשמונה בערב הוא צלצל בפעמון, כשאני עוד הייתי במקלחת. בהכירי את האופי הישראלי לא חשבתי שהוא עלול להיות דייקן כזה. התעטפתי במגבת ופתחתי את הדלת. שכה יהיה לי טוב! הוא היה צעיר, חתיך ורזה - טעות גמורה! (למעט המשקפיים על אפו). נחפזתי למעלה כדי למרוח איפור על הפנים.

בנקודה זו של התחברותי עם שת, היו לי המצאות ומושגים מדעיים שמצביעים על מדע שונה, אבל באותו זמן - ובגלל שמדענית לא הייתי - לא יכולתי לעשות ולא כלום עם הידע הזה. שת שטח בפני פילוסופיה חדשה ורעיונות מדעיים חדשים, ואני הייתי זקוקה לפיסיקאי; מישהו שיוכל למקד ולנסח את המושגים המדעיים בנוסחאות מתמטיות. חשבתי שאם יעלה בידי למצוא מישהו כזה, אוכל להמשיך ולשתף אתו פעולה, כך שהוא יוכל לפנות לשת עם כל בעיה, בעוד אני ממשיכה לפתח את הפילוסופיה החדשה. רצה המקרה, וכשאני חלמתי על פיסיקאי שיהפוך את המושגים המדעיים המהפכניים שהפיק שת לנוסחאות מוצקות, הרי שחלומו של ד"ר אייזנברג היה להשיג פיסיקה חדשה בסיוע הדרכה שמימיית. כמצופה מנובלה זולה, התפאורה הייתה מוכנה, התאהבנו והתחלנו לעבוד במשותף (למרות התפאורה, אני חושבת שהיינו מתאהבים בכל מקרה, עם רקע פסטורלי של כבשים רועים ושירה ווירג'יליאנית). אתגור הדדי ובלתי פוסק הניב את הנוסח הסופי של הלוגיקה של שת, שתולדותיו היו פילוסופיה חדשה וכיוון מדעי חדש. בנספח מסביר ד"ר אייזנברג את הדברים שהוא עושה.

אבל הרשו לי לספר לכם מעט יותר אודות שת, משום שתפיסת התיאוריה תלויה לגמרי בהבנת החוקיות היסודית, אשר אותה מזהה שת עם המבנה הלוגי שהוא עצם מהותו של שת, התודעה-העלית.

השאלות והתשובות הבאות מהמפגשים המוקדמים עם שת, יכולות לשפוך אור על המושג של שת (השדה שבו הוא הווה, וכיוצא באלו).

ש: "האם אתה קשור אישית לאלוהים?"

ת: "האם אתה קשור אישית לאני השלם שלך? אכן, אתה קשור, למרות שאינך מודע לכך תמיד. אני מודע תמיד, משום שלגבי דידי אין זמן. אני היבט של ההוויה-על-שלל-פניה."

ש: "האם אתה יכול להתקשר גם עם ישויות אחרות הקשורות לאלוהים?"

ת: "כן, אני יכול להתקשר לרוב ההיבטים של ההוויה-על-שלל-פניה."

ש: "שת, למה נולדת?"

ת: "שת הוא אחד ההיבטים שלי. כדי שעץ יצמח, יש צורך בשורשים. שת לא נולד. אם מתייחסים לדברים על-פי פשוטם, יש חשש להגיע לאי-הבנה."

מאחר ושת מוזכר בתנ"ך כבן השלישי של אדם וחוה[1], השאלות המשיכו כך:

ש: "האם אתה מתרועע בחברת אדם וחוה, והאם אתה מקושר אליהם?"

ת: "אדם הוא העיקרון הפיסיקאלי, הדם והאדמה של האנושות. חוה היא החוויה, החיות. אדם ללא חוה הוא למעשה גוויה גרידא, מראה עצוב במיוחד. חוה ללא אדם לא יכולה להוות - היא אין. היא זקוקה לאדם כנקודת יחוס לקיומה - ממש כשם שגרוויטציה ללא מסה היא חסרת מובן. זהו הטעם שבגללו היא נבראה מהעצם שלו (ממהותו) - היא מהותו הארצית. במובן זה, אני בקשר גם עם אדם וגם עם חוה, אבל כמובן אם הדברים מובנים על פי פשוטם הם חסרי פשר."

עקרון אדם וחוה, משמעו עיקרון החיים הארציים. החיים הם תהליך, שינוי קבוע. מה משתנה? במובן הארצי, משתנים היחסים ואפילו אלו הזעירים ביותר בין האדם וסביבתו, בין בטן מלאה ובטן ריקה, וכיוצא באלו. שינויים ממין זה מתרחשים בהיבטים הרוחניים, הרגשיים והחברתיים במהלך חייו של האדם. שינויים אלו מופיעים בתוך מסגרת - הם מרכיבים ועושים את האדם למה שהוא בכל רגע נתון.

מעניין לראות כי הרוחניות, או החוויה, מקבלים את משמעותם מנקודת המבט הגופנית, מנקודת המבט של הקיום הפיסי. העובדה הזו יכולה להיראות כנוגדת-אינטואיציה, שכן חונכנו לחשוב על שלבים, רמות ומעלות, ובסולם הערכים שלנו נעלית הרוח על הגוף. הרוח איננה תולדה של הגוף, והגוף איננו בריאה של הרוח. למעשה, הרוח, או ליתר דיוק התודעה, מוצאת את ביטויה באמצעות הגוף, בעוד התודעה מקבלת את מובנה ככזו באמצעות ההתמקדות הגופנית. שת טוען כי הרוח, המהות הבלתי נראית, מקבלת את מובנה מהמרכיב הנגלה שלה, קרי, הגוף. הבריאה לאחור, ההגדרה הרטרומורפית (כפי שתתברר להלן בפרק 3-3.5) היא אחד המוטיבים החשובים ביותר של הלולאה - אחד מעקרונות היסוד של תורת שת.

היבט אחר של המבנה אותו הבהיר שת, הוא התבונה, הלוגיקה. תיאוריה או סיפור חייבים לכלול עקביות פנימית, אחרת הם יתרסקו לרסיסים. העקביות הפנימית של מערכת היא המבנה שלה. מבנה זה מורכב מיחסים בעלי משמעות בין חלקי התיאוריה או הסיפור. "תנועה פירושה שינוי יחסים", אומר שת. "אבולוציה של מערכת היא שינויים משמעותיים ביחסי המערכת. שינוי היחסים, כאשר הם משמעותיים, הם מבנה." כאן, קובע שת כי האבולוציה של מערכת היא מבנה. אם-כן, המבנה הלוגי של שת הוא השפה האוניברסאלית אשר בוראת את עצמה, ובד בבד יוצרת את התפיסה שלנו את העולם, שהיא היא העולם. ושת הוא המבנה הזה המורה את עצמו.

 

2. כיצד אני מבשרת?

זמן רב חלף מאז נוצר הקשר הזה, ועדיין לא הייתי בטוחה לגבי מה שקורה לי. חשבתי שהחומר הזה צף ועולה מתת-המודע שלי. אם אין זה תת-המודע שלי, ציפיתי שישות כלשהי תגלה את עצמה. הסכנתי לקבל אפילו ישות ערפילית, ובלבד שיהיה משהו. התאכזבתי למדי כששום דבר מעין זה לא התממש. שת, לעומת זאת, המשיך להנחות אותי בעדינות: "את מתקדמת, את מקבלת ומעכלת עוד חומר במצב של חלום.  אפילו רוחך כשהיא כרוכה בגוף הפיסי יכולה לעכל רק כמות מסוימת של מידע. אני איתך עכשיו, אבל את איתי כל הזמן. הספקות שלך אודותיי - האם אני 'אישיות' נבדלת, או התת-מודע שלך עצמך - עולים מהקשר המעודן במיוחד שנרקם בינינו. רק חלק מתודעת שת נמצא בגשטלט (Gestalt) שלך, בעוד את כולך נמצאת בגשטלט שלי. העניין יתבהר לך בהמשך. אינני יכול לשחרר את כל הידע, שבכוונתי להעניק דרכך בפעם אחת, משום שבכך אביא חורבן על המבשרת שלי." אכן, הדברים היו כל כך מרתקים, אפילו המעט שהיה ביכולתי להבין בזמן ההוא, שחרקתי שיניים והמשכתי ללמוד איך לקבל אינפורמציה ישירות.

למדתי כיצד אני יכולה ליזום התקשרות ולהשיג ידע. אני יוצרת מיקוד שמצטמצם לנקודה מעל לראשי, ממנה מבעבע מעיין של אורות בוהקים על מגוון הצבעים; הללו עוטפים אותי כמו שדה מגנטי. בה בעת, הבוהק סובב אותי, אוסף כוח ומתגדל עד שהוא מתעצם למימדיו של היקום, יוצר חרוט ואני נעשית נקודת הליבה שלו. באותו זמן אני חשה מין עקצוץ דוקר ומענג בכל גופי, כאילו הייתה זו שכבת אנרגיה עבה שעוטפת אותי. ברגע הזה, אני מפצלת את תשומת הלב שלי, ויוצרת תנועה נגדית של ניצוצות אור כחול בתוך החרוט; הללו מלווים בצליל הולך וגובה במנעד הצלילים, ואני מבקיעה למימד אחר שם מחכה לי הידע. לא מדובר בריטואל סודי. אני משתמשת בתרגולת החיצונית הזו כבר שנים רבות כדי להגיע לריכוז. ואולם, חשוב להדגיש שהתרגול האמור לא הוא שמוביל לשפע הידע, ויתכן בהחלט שאיננו מתאים לאיש מלבדי. היום, אני מסוגלת לפצל את התמקדותי ללא כל ריטואל.

אני מבשרת בכתיבה. מקבלת את השאלות, עוברת למצב תודעה אחר שבו אני תחילה מצטמצמת, ואז מתפשטת אל מימדים אחרים. מודרכת על ידי השאלות, שפע של ידע מציף אותי ב'מכה-אחת' שלאחר מכן נפרש ומתורגם לאנגלית כתובה. המידע זורם בתבנית מופשטת, ואותו אני מתרגמת הלאה כשאני עדיין מצויה במצב התודעה האחר. תהיה מידת הפתיחות שלי גדולה ככל שתהיה, המידע עדיין שפע דרך המסננים שלי, וכך, לו היה שת מתקשר דרך אנשים אחרים גם המידע המתקבל היה אחר, שכן המידע היה מועבר דרך המסננים שלהם, והתוצאה הייתה שונה. כך, המילים הכתובות הם תולדה של המידע שהשגתי ותרגומו מצורתו המופשטת לשפה מדוברת. רוצה לומר, המידע הזה איננו אובייקטיבי לחלוטין. במובן זה, שת שאותו אתם רואים משתקף מבעד לעדשות שלי. אני עושה כמיטב יכולתי לנתב מידע אובייקטיבי ככל האפשר, אבל בלשונו שלו: "אובייקטיביות היא סך כל נקודת המבט הסובייקטיביות".

שת, שאותו אתם רואים דרך הבישור שלי הוא השת היחידי, שכן העובדה שאני היא המבשרת יוצרת אותו, לפחות במובן "המוחשי" של המילה. "למבשרת יש תפקיד: הרקע שלה מאפשר את סוג המידע שמופיע. ההסתברות של סוג המידע אשר יכול להינתן, קובע את גיוון המידע ואת אופן הצעתו. הוא המכריע לגבי מידת העקביות שלו או העדרה."

שת לא מספק מידע כאילו היה מקור חיצוני. אין ידע מוגדר עומד ומוכן מראש, המצפה להיאסף. אולי ההבנה תקל עלינו, אם נחשוב על שת כעל ספריה קוסמית אינטראקטיבית. אינסוף הספרים בספריה זו ריקים כולם - הדף חלק. אני לא מוצאת ידע שכבר מצוי שם, אלא שהידע מופק באמצעות התמקדותי - ההתמקדות שלי היא הגורם המייצב. הידע המתקבל הוא הגדרה חלקית של כל ההסתברויות הנמצאות בדפים החלקים. פירושו של דבר - הידע נמצא שם בצורה לא מוגדרת, קרי, הוא איננו ידע. האינטראקציה עם הידע האינסופי והלא-מוגדר פירושה הגדרה, ובאופן זה מדובר למעשה בבריאת הידע. כפי שיתברר להלן, ההגדרה בוראת. אשר על כן, סוג המידע שאני משיגה משת הוא כזה, דווקא משום שאני היא המבשרת. למרות שאני מתחברת לשת כדי לזכות במידע, התולדות הן מה שמתקבל דרך העצמי-המתמקד שלי בממשות ארצית. כך, שעם כל הפתיחות והגמישות, עדיין מדובר באני-מסוים, שצריך להיות מתואר באופנים כאלו ולא אחרים. פירוש הדבר, איש לא יכול להיות שופר לשת, אבל כל אחד ואחת יכולים להתחבר לליבת הידע שלהם. חיקוי שלי לא יכול להביא שינוי בחיי מישהו או מישהי. לשינוי אפשר להגיע עם לימוד ההולופאני: אם נשנה את הדרך בה אנו חושבים, את הדרך בה אנו רואים דברים, נוכל ליצור מציאות אחרת.

למרות, שבאופן מה, אני יוצרת את שת, הוא עצמו מתפתח יחד עם התפתחותי שלי. הוא תיאר זאת בלשון הבאה: "אם תעייני בשפה, תיווכחי כי בתחילה, כאשר רה (שת פונה אלי בשם רה, לא קלרה) הייתה מבשרת-ינוקא, השפה הייתה מסובכת לאין שיעור בהשוואה למפגשים המאוחרים יותר. זה צריך להיות רמז וסימן בשבילך. אכן, אני מי שהייתי ובה בעת גם אינני מי שהייתי בשעה שפגשתי ברה לראשונה. זה היה הפרצוף שלי בסמיכות לרה שלימד אותה להגיע אלי בפרצופי המלא של אדם קדמון. הבדלה, פיצול - לדידי זוהי התמקדות."

בהינתן הלך רוחי, השאלות והרקע שלי, נוצרת מסגרת שמעוררת את הפוטנציאל להפיק מידע באמצעות אינטראקציה עם השדה האמורפי הזה. האינטראקציה הזו מופיעה כשאני מתמקדת, מה שמייצב הסתברות מסוימת בתוך אינספור האפשרויות. ההתמקדות שלי כשלעצמה היא הגדרה חלקית. בכל מפגש, האינטראקציה עם שת, היא היווצרות מחודשת לא רק שלו אלא גם שלי.

 

3. למה אני

מדוע שת מעניק לי את הידע? אני נדרשת תכופות לשאלה זו, ואני חשה עצמי כבר כתקליט שחוק כשאני משיבה לשאלה (לדור הצעיר - תקליט הוא התקליטור המיושן, אשר אחרי שימוש של פעמיים-שלש, נהג להיתקע בחריץ מסוים, ולחזור על עצמו). הניסיון לימד אותי כי אנשים אינם מוכנים להאזין לתוכן הארצי של המסרים שאני מבקשת להעביר כל עוד הם לא הבינו את מקורם הלא-ארצי. ובעיקר משמעותית העובדה, שהם מעוניינים לדעת למה המידע הזה ניתן דרכי, ולא באמצעות מישהו אחר. לפיכך החלטתי לכלול כאן כמה חלקים של פגישות מוקדמות עם שת, כך תוכלו להיווכח מה יש לשת לומר בעניין.

"הלילה אנחנו עומדים לדבר על רה.

"אבל נפתח בדברים אודות האין-סוף. אם תיקחו מספר, בואו נאמר 1 - הרי שמדובר בכמות קבועה לגמרי ומוגבלת: הכמות היא 1. בה בעת מדובר גם בסוג של אין-סוף, אותו אפשר לחלק לאינסוף חלקים וחלקי חלקים, הרי ש-1 הוא גם אין-סוף. ניקח עכשיו את המספר 2. המספר הזה הוא פעמיים 1 - הוא 2 של האחדים, רוצה לומר, פעמיים אין-סוף. עכשיו, האם לא מדובר באבסורד אפילו במערכת הלוגית שלכם? אין-סוף איננו דבר מוגבל, למרות שאפשר לתפוס אין-סוף יחיד. אבל פעמיים אין סוף? וכמובן, המספרים יכולים להמשיך כך הלאה: 3, 4, וכו' עד לאין-סוף. מה שמצביע על אין-סוף אין-סופים. אולם, זה לא כך.

"כשדיברנו על איכות וריבוי, כמות, התכוונו למשהו אחר לגמרי ממושג האין-סוף שלכם כחיבור לאין-קץ של עוד ועוד מספרים, זה על גבו של זה. זה יכול להתבאר כריבוי. ריבוי לא מגדיר כמה, אלא רק שהוא כמותי והרבה. אין-סוף הוא משהו אחר לחלוטין. הוא האיכות.

"מה לכל זה ולרה? ובכן, הרבה. כשהיא חושבת על עצמה כעל אחדות כמותית, היא נופלת למבוכה והיא איננה מסוגלת להבין איפה ואיך אני נכנס לתמונה. היא מסתכלת על עצמה כעל מספר מופשט, כדוגמת 1, אסורה ברצועות וגובלת בישויות מוגדרות אחרות, העצמי שלה כולו, הנשמה, וכו', רואה את עצמה כהשלכה של האני הזה בכללותו.

"ובכן, היא שוגה בדבר אחד: היא איננה מספר, ואפילו לא האידיאה של מרכיב כמותי, אחרת לא הייתי יכול לעבוד דרכה/איתה.

"היא איכות כמוני אני, אבל נחות, אולי מוטב לומר, עם תחום מצומצם יותר של הבנה. אני מבקיע אליה ברמה מושגית, שרק מתי מספר יכולים להתכוונן לה. אני אפרש למה, מה שיבהיר למה בחרתי דווקא ברה כדי לתקשר דרכה את מילותיי.

"היא אחת מאותם אנשים משונים עם יכולות נוגדות לחלוטין. היא לא מודעת לגמרי למעשיה. היכולת שלה להתכוונן ל'וויברציות' שלי היא מדויקת בסוגה, כזו שתובעת שחרור מאידיאות מקובעות בתוך הכמותי. חלק הארי של בני האדם מסוגלים להשיג רק אין-סוף מהסוג של חיבור אינסופי, בעוד היא מסוגלת להשיג ולחוות אין-סוף איכותי. מילים אינן יכולות לתאר את 'המצב' הזה: הוא נחווה או שהוא נותר לא מובן.

"אני מתקשר עם רה ישירות, בעוד היא משתפרת ומתקרבת לדרגתי. אינני יכול לתת מושגים מכוונים אודות אנשים, ככל האמור בשנים, תאריכים או מקומות, משום שהללו עמומים לדידי, נקודת ההתייחסות שלי היא רחבה מדי מכדי שתוכל להתמקד בדברים כאלו. אני מסוגל לראות את ההיבטים הרגשיים של אנשים, את הבוהק והצבעים שלהם. באופן כללי, עצתי יכולה להתקבל כבעלת טעם, אבל במקרים מסוימים, יתכן וישויות קרובות יותר לתחום שלכם יהיו יעילים יותר.

"בכוונתי לפרסם את תורתי באופן שיהיה מובן לבני אדם, כך שיוכלו ללמוד ממנו.

"קחו את זאת ממני: אני כאן משום שאני חייב להיות כאן כדי לקדם את התפתחות ההבנה של כולכם."

מה פירוש הדברים ששת "חייב" להיות פה? מי ציווה עליו להופיע כאן? ההסבר הגיע כמה שנים מאוחר יותר כשהתחלנו להבין את טבעה הלולאתי והלא-ליניארי[2] של ההוויה. "אני מלמד את החסר כדי שהאנושות תוכל להגיע לתקופה חדשה בכך שבני האדם יעשו בוראים... לתודעתכם היה צורך להתפתח; התפתחות זו עצמה עוררה את שפע המידע שאני מעניק. למעשה, אני פותח את השערים לחוקי היסוד אשר יאפשרו לכם ליצור את המנגנון שיברא אתכם כבוראים - אותם חוקים שלמעשה עוררו את היקום כולו להתהוות."

וכך, ממפגש מאוחר יותר:

ש: "באיזה אופן רה היא אדם מיוחד במינו?"

ת: "ביכולותיה למחשבה ליניארית ולא-ליניארית, ביכולת האהבה והסובלנות שלה וביכולת שלה לשלב סתירות באופן הרמוני, כך שההרמוניה הדינאמית גוברת על פני הגעה למצב קיבעון; וזאת בשונה מהמצב השכיח בדרך כלל אצל אנשים שחוש ההומור שלהם נופל מזה שלה. הניגודים אצלה, יוצרים מתח בעל כיוון - הכיוון שלי, הכיוון הרוחני."

בשלב כלשהו, התעורר בי החשש שאני עלולה לאבד את הקשר הזה. שת הרגיע אותי: "באופן מה, את חלק ממני, וכיוון שכך אינך יכולה לאבד אותי." עדיין, רציתי לדעת יותר על היחסים בינינו. שת השיב לי בנדיבות: "תראי, אני עובד איתך מאז היית ילדה קטנה. את הבחנת במשהו, כאשר השכלת לפתע להבין, איזה תפקיד שמור לאנרגיה בהבניית החומר". (הוא התייחס למשהו אותו חוויתי כשהייתי בת 20. בזמן ההוא לא היה לי מושג קלוש אודות הנוסחא הידועה של איינשטיין  E=MC2. למרות זאת, פקדתי הרצאה פומבית של אדוארד טלר באוניברסיטת תל-אביב. הלה רשם נוסחאות רבות על הלוח, שהיו סינית בשבילי. ההרצאה הייתה מעניינת מאוד, אני מניחה, אבל עלי נפלה תרדמה עמוקה... המשפט היחיד ששמעתי היה שכל דבר יכול להיווצר מריק. חצי שנה מאוחר יותר, נזכרתי במשפט הזה, וניסיתי לפענח את משמעותו. ואז לפתע, כאילו ברק פגע בי, הבנתי בבהירות גדולה שמסה יכולה להפוך לאנרגיה. זה היה כמו התגלות אלוהית. ליבי פעם בחוזקה, ואני חשתי כאילו אני נצלית. רציתי לצעוק "אאורקה!", אבל לא הייתי מסוגלת לזוז. פתאום, התחלתי לראות ב-360 מעלות. הקירות הפכו שקופים, כאילו היו תנודות של אוויר חם. ראיתי מבעד להם את הדירות של השכנים ואף מעבר להם משום שגם הקירות הללו נעשו שקופים לי. הדברים כולם נעשו שקיפויות מרצדות, ובכלל זה הרצפה, התקרה ואפילו גופי שלי. מיד אחרי כן התעלפתי. כששבה אליי הכרתי, הקירות היו שוב קירות, מה שהיה מרגיע במיוחד[3]. "הזמן קיים עבורך, רק משום שהחלטת שאינך מסוגלת לעכל כמות עצומה של ידע בבת אחת, אי-לכך את מעדיפה לעשות זאת בהדרגתיות, מה שיוצר את הרגעים העוקבים, קרי, זמן. או-אז את מבינה זאת כאחת, אבל את חייבת לפרק זאת כדי לתפוס את הדברים במחשבתך הארצית, אז את מעבדת זאת במשך שנים. זהו זמן. ביכרת שלא להבין מה שכבר הבנת אינטואיטיבית, עד שתפרקי את זה לשניות, דקות, שנים."

"ההיבטים הרגשיים של המעורבות שלך מעניינים במיוחד, באופן בו הם מיטלטלים בין רגש ותבונה רק על פני השטח. המעורבות האמיתית שלך מצויה בשכבה עמוקה יותר של השכילה, ובעיון בטלטולים הללו. היכולת לבדל את עצמך מהמעורבות האישית שלך מולידה יכולת נעלה יותר להתמודד עם היבטים אחרים של אזורי האי-הרמוניה של התודעה שלך".

במעורבות ממשית, התייחס שת לאופן המחשבה שלי, המנגנון של תהליך המחשבה שלי. תהליך מחשבה זה הוא מה שיכול לעשות את הידע של שת מלא-מוגדר למוגדר - זו הייתה בעצם הסיבה העיקרית לכך שהידע הזה ניתן דווקא לי.

 

4. מנגנון-שת כמניע

זו הייתה יוזמה של שת להעניק את החומר בצורת דיאלוג: אנשים שואלים שאלות והוא משיב. כמו הפילוסופיה שלו, כך גם המידע המדעי, אשר הצית תיאוריות ומודלים חדשים, הועברו בצורה הזו. שת פנה לכל אחד בשפתו ובלשונו, כך שכל אחד יהיה מסוגל להבין את הדברים, ולפעול לאורם, גם אם יידרש מאמץ. בסופו של דבר, הוא סייע למאות אנשים. אני מקווה שהמספר יגדל כשאנשים יקראו, יבינו ויישמו את תורתו של שת. הפרטים הפזורים השתלבו וכמו בפאזל הם התכנסו לכלל תמונת עולם מעשית אשר מפתחת באופן תמידי את התודעה המשתמשת בה. מפגשים עם שת מפעילים את הצדדים היצירתיים של השואל, וכך אנשים שביקשו לשאול שאלות, גילו בעצמם ומבלי לעמוד על אופן הגילוי, פתרונות יצירתיים לשאלותיהם. התשובות אינם בנוסח "כן" או "לא", גם לא נבואות אודות עתיד קבוע מראש (העתיד תלוי בעיקר במה שאנחנו עושים); בתשובות מצויה הסתכלות אחרת, אשר יכולה להמציא דרכים יצירתיות למצבים "תקועים". אולי הנפוצה מבין השאלות היא "למה אני תקוע?" "מה עוצר אותי?" "איך אני יכולה להתגבר על מכשול זה או אחר?" הנושאים יכולים להיות אישיים בבסיסם או תיאורטיים -  את האחרונים מעלים מדענים ומהנדסים כשהם עומדים בפני מבוי סתום. אמנים שואלים שאלות יצירתיות, וסופרים שסובלים ממעצור כתיבה באים ושואלים שאלות כדי להימנע מישיבה חסרת תוחלת מתוך ציפייה מכזיבה להשראה. אנשים משתדלים ככל יכולתם לשלוט בסביבתם. הם מאמינים כי הם מסוגלים לשלוט בסביבתם באופן חלקי, אבל מסיבה כלשהי הם נוטים להאמין שאינטואיציה, השראה והמוזות שורות עלינו בהתאם לשרירות ליבן. שת העניק לנו את ההבנה של המנגנון שעומד בבסיס היצירתיות, בין אם זה אמנותי, אינטואיטיבי, פסיכולוגי או מדעי ובין אם מדובר בפתרונות לבעיות של החיים היומיומיים. המנגנון הבסיסי הזה, הוא מבנה היסוד של הפילוסופיה של שת.

בכל המפגשים עם שת, מעולם לא גיליתי שיפוטיות אצל שת. הומור, בהחלט כן. לעתים חוש ההומור המעודן שלו ניכר במיוחד. הוא עונה באותה סבלנות אופיינית בין אם השואל הוא פרופסור העורך מחקר חשוב במיוחד לטובתה ורווחתה של האנושות, ובין אם השואל מבקש לדעת כיצד לשפר את יחסיו עם אשתו או עם ילדיו. למעלה מאלף מפגשים קיימתי, ומעולם לא בוטא שום רגש אחר למעט אהבה. הגישה נטולת השיפוטיות שבה נוקט שת הן בהתייחסו לשואל והן ביחס לשאלותיו היא למעשה מהות תורתו.

הוא איננו מורה בהטפה, או במסירה של דוגמה חדשה או ישנה, אלא בכך שהוא מעורר או מגרה את רוחם של תלמידיו. הגירוי הזה עולה בקנה אחד עם טבעו של שת, אותו אני מכנה "מנגנון שת"; המנגנון הזה מהווה מסגרת המשותפת לשת ותלמידיו יחדיו. הוא לא מציע בפניהם עובדות לעוסות שעליהם לזכור, אלא מעורר אותם למחשבה. זו מושגת בזכות הדרך האינטראקטיבית שבשלה הן שת והן תלמידיו משתנים תוך כדי האינטראקציה של הלימוד.

לעתים, הדברים עלולים להראות כאילו קיימת סתירה במה שנאמר. דווקא אלה הרגעים המעניינים מכל, כי כאשר מהרהרים בהן הם מאפשרים לנו לקפוץ לרמות גבוהות יותר של הבנה. הפעילות השכלית הזו דומה לעיקרי התהליכים של הפרדוקסים-היצירתיים (אשר יבוארו בפרק 7), שבהם הדינאמיקה של תהליך החשיבה שלנו מעלה אותנו מעבר ליכולתנו. האינטראקציה עם שת היא חוויה גם מעבר לעושר שהיא מעשירה אותנו, היא חוויה שמשנה אותנו. המסע מתחיל כאן.

 

 

מבוא

 

כשקראתי על הגילויים המדעיים שהובילו לתורת הקוונטים ולשינוי פרדיגמאטי משמעותי, נמלאתי התפעמות וקנאה. דימיתי בלבי את ההתרגשות שהייתה כרוכה בכך, את הפריבילגיה שהייתה וודאי מנת חלקם של המדענים שזכו להסתופף כך בצלו של אלוהים. משלמדתי כי המדע עומד על סף השלמתו, וזקוק רק לעוד אי-אילו תיקונים טכניים מזעריים, התעצבתי להיווכח שנולדתי מאוחר מדי; נותרתי מאחור. ואולם, כשהבטתי בעולם אשר סביבי, שנים מרובות אחרי השינוי הפרדיגמאטי, נגלתה לי תמונה שונה לחלוטין: למדע אין את כל התשובות. כל טענה לתיאוריה כוללת איננה אלא, במקרה הטוב, תקווה לחבר בין היבטים שונים של הפיסיקה, ואין אפילו קצה חוט שיקשר בין מדע ותודעה. למרות התקדמות הרפואה, יותר ויותר אנשים לוקים במחלות, ולמרות התפתחות הפסיכולוגיה, יותר ויותר האנשים מרגישים אומללים. למרות ההתפתחות של ערכי האנושיות, והגרסאות היותר אידיאליסטיות של הגלובליזציה שתכליתן אחדות, יותר ויותר אומות תובעות את ההכרה בזכותן להגדרה עצמית כישויות נפרדות. ולמרות המודעות הגוברת לאסון אקולוגי ממשמש ובא, יותר ויותר מינים נכחדים. הקיצוניות הדתית נמצאת במגמת עליה, וזאת למרות הדחיפות הגדלה לסובלנות דתית, וכך גם מספר מקרי רצח-עם רק עלה למרות ההצהרות בדבר שוויון אתני וגזעי. לאן מועדות פנינו? שאלתי את עצמי. האם הידע לא אמור להוות פתרון לכל בעיותינו? ואם-כן אחד משניים: או שההנחה זאת בטעות יסודה, או שהידע שיכול לשחררנו מכבלינו אינו נמצא ברשותנו.

האמונה שידע מעניק את הכוח לשלוט במצבנו, התבססה על החשיבה שאם אכן קיים סדר כלשהו, הרי שסדר זה חייב להיות מוכרע על-ידי חוקים. ידיעת חוקים אלו, אם-כן, תהווה אמצעי שליטה. מאחר והבריאה נראית כתולדה של עקרון מארגן כלשהו, אולי אנחנו חסרים את הגילוי של סודות הבריאה דווקא. ואולם, ההתרבות של אוצרות התבונה העכשווית - מה שהמדע יכול היה להוסיף, בנוסף לכל מה שנצבר לפני כן - לא קרבו אותנו ולו במעט לפתרון מסתורין זה; ולמעשה, בני האנוש רחוקים אולי אף יותר מהבנת סודות הבריאה מהתרבויות הנאוליתיות שהשכילו להבין טוב למדי, כך נראה, את מקומו של האדם בעולם. דא עקא, למרות אלפי שנים של מאמץ אנושי ואוקיינוס של ידע, נותרו חוקי הבריאה נסתרים. משהו בתפיסה שלנו חייב להיות שגוי, חשבתי כשהשתוקקתי להבין את סודות הבריאה. האם התשוקה הזו מכוונת לגילוי האמת?

בקשת האמת, או ליתר דיוק, בקשת האמת כשלעצמה, היא קדומה לא פחות מהמודעות האנושית; אבל מהי החשיבות הזו המיוחסת לידיעת האמת? אילו יתרונות מעניקה ידיעת האמת? האם ידע מעין זה, יכול לסייע לניווט במימיו הסוערים של הנכון והלא-נכון? ואולי תקוות האדם היא שידע מעין זה, יאיר את דרכם של בני תמותה כלפיד איתן בנתיב המוביל אל החירות? אל האלמותי? אל האונות השלמה בתכלית? העובדה שכל מה שהוכתר כאמת, וההתגדרות באור-לפיד אשר נחשף למפרע כחזיון תעתועים, לא הניאה את מבקשי האמת מלגלוש אל הפולחן האופנתי הבא של השגת האמת. עובדה זו, יש בה כדי להעיד על האמונה שטבועה עמוק כל-כך באופן החשיבה שלנו - אמונה בכך שחייבת להיות אמת כזו שתשחרר אותנו מעבותות כבלינו, ושבשלה העובדה שזו לא נמצאה לא תטה אותנו מלדדות הלאה בחיפושינו.

מהו אותו חזיון שב אשר מתעתע בנו ובד בבד מהווה אור יקרות מבוקש, אותו אנו מדמים תדיר כנאורות? האם בידיעת המהות האמיתית והמכניזם של הטבע, אנחנו מבקשים בעצם את כלי השליטה בטבע? או שמא האמת היא רצונו של האל כפי שהוא מפורש בכתבי הקודש או מתגלה בחלום? או שמא הללו אינן אלא סיסמאות שחוקות המיועדות לפרוץ את המחיצות המשמימות של הרדידות והבינוניות, כשהן ממחוזרות עד לזרא (אתה מקבל את הראוי לך; דע את האמת, והאמת תעשה אותך בן חורין, וכו')? ושמא אין האמת אלא חוש הצדק והאינטואיציה המוסרית שלנו? ולו טבעה האמתי של האמת היה ממופה ומוכרע לגמרי בהסכמה אוניברסאלית; אפילו אז, האם היינו יכולים להניח שאכן זוהי האמת כשלעצמה? כיצד נוכל לדעת זאת, אם כל מה שהוכתר בעבר כאמת, הוברר למפרע כהטעיה?

ההפך הוא הנכון - הדברים נראים כאילו אמונה צרופה כי אדם או קבוצה אנושית מחזיקה באמת או מכירה את רצון האל מובילה לקרבן אנושי, לאינקוויזיציה, לשואה, לסטליניזם, לרצח עם, להרס מגדלי התאומים ולכל אין ספור מעשי הרצח והמלחמות שנרקחו בהיסטוריה האנושית בשמה של אידיאולוגיה כזו או אחרת. רבות מספור הזוועות שנעשו ושנעשות בשמה של האמת, וליקרם של האל, המלך או הארץ, בשמם של ערכים נעלים וצודקים - רבות,  מכדי שאפשר יהיה למנותן בין השיטין של ספר בודד. אח! אתה יכול להשיג - אבל הלוא הללו כולן בוצעו בידי מטורפים, כולן נבלות פרוורטיות, רוע, מעשה שטן, והמוציאים לפועל, למעשה לא ידעו או פעלו בשם האמת והאל. אבל, בדיוק בטחון זה בצדקת מאן-דהו היודע שהאחר טועה באופן וודאי, הוא המוטיבציה לשלח הרס שכזה. יכולנו לדמות לנו מין בין-לאדן, העושה את אשר הוא עושה, מתוך שלמות עצמית, כשהוא מחזיק את עצמו לשליח האל מגובה בחלומות הנבואיים של עמיתיו. מהו אם-כן ההבדל בין אמת לאשליה? דמה את הצדיקים, הרחומים והקנאים המכריזים כי הם מצילים רבי-רבבות של ילדים סובלים, וכי הם מקדשים את החיים מעל לכל דבר אחר בשעה שהם מטילים איסור על הפלות; אלו המאמינים כי זוהי זכות בל-תעבור של כל משפחה להביא לעולם ילדים ככל העולה על רוחם, בין אם הללו מסוגלים לדאוג לרווחתם ובין אם לאו. האם הנשמות הטהורות הללו לא מעודדות את ריבוי הילודה ואת הרס האקולוגיה העולמי? האם אין הם מעודדים את ההתרבות המהירה של הבורים והנואשים, והאם אין הם שופטים אותם בכך לחיים קצרים ומלאי ייסורים? האם אלה הם המועמדים הראויים לייצג את האמת ואת הצדק?

יש לנו ציפיות מסוימות מהאמת, כך נראה, אבל הציפיות הללו יכולות להיענות רק באופן חלקי על-ידי תגלית או הצהרה, תהה אשר תהה; ואז, או שנאחז באמת חלקית זו כאילו היא האמת, או שנמשיך הלאה לפשר הבא שיכריע מהי האמת. בקצרה, ככל שנתקרב אליה, כך היא תתרחק מאתנו. ובבקשנו נחמה, מניחים אנו כי ביקשנו אותה במקום הלא הנכון. ואולי, מה שהיה מוטעה הוא לא אחר מאשר ההנחות שלנו באשר לאמת? אנחנו מניחים

היא קיימת במקום כלשהו

            יש לה צורה מדויקת

                        תוכן מסוים

                                    היא יחידה

                                                אוניברסאלית

                                                            אלמלי רק הייתה נמצאת, היה בה כדי לפתור את כל בעיותינו

                                                                        כל אחד ואחד יכיר בה

                                                                                    שהיא האמת

ומה אם הנחות היסוד שלנו גופן שגויות? אם אנחנו מניחים כי קיימת אמת מוחלטת, כשלעצמה, מבלי תלות בהנחותינו, יתכן בהחלט שאין ברייה כזו, שהרי זוהי ההנחה שלנו שיש כזו. במלים אחרות, ההנחות שלנו הן סובייקטיביות ואינן יכולות להיחשב כהוכחה לקיום אובייקטיבי של איזשהו דבר. רק אם שוללים את האמת, רק אם טוענים "אין אמת" אפשר להוכיח את קיומה של האמת. אבל כיצד יכולה שלילה כזו להוכיח את קיומה של האמת? אם האמת היא כי אין אמת, אז ורק אז האמת קיימת; האמת, אם-כן, היא שלילה עצמית (אם אמנם האמת היא כי אין כל אמת, הרי שהקביעה "כי אין אמת כלל" היא האמת). אם נניח כי המשפט "אין אמת כלל" הוא שקרי, הרי ברי שקיימת אמת. בין אם מניחים שהמשפט "אין אמת כלל" הוא אמתי, ובין אם מניחים כי הוא שקרי, המסקנה היא כי קיימת אמת. לשון אחר - ההוכחה לקיומה של האמת היא פרדוקס, שאינו מבטא דבר אודות טבע האמת, ואינו מבאר טיבה של אמת זו - מהו.

חיפוש האמת אשר קובעת את טבע הדברים הוא ניסיון לגזור חוקיות מתצפיות פנומנולוגיות. חוקים פנומנולוגים ממין זה הם הכללות הצופות את ההתנהגות של אירועים מסוימים; ככאלה, הללו מוגבלים בהיבטים היצירתיים שלהם. חוקים ותמונות עולם כגון אלו הם אמונות אודות טיב ההוויה של הדברים, קרי, כיצד הם הווים, כיצד הם אמורים ויכולים להיות. אנחנו חושבים מתוך אירועים אשר נקרים בחלל ובזמן שסובב אותנו, ולמעשה מתוך חלל וזמן שמכיל אותנו. אנחנו חושבים מבעד שפת הפנומנולוגיה, אשר מאפשרת לנו לדמות עולם שלכאורה שונה לחלוטין מזה שלנו. לדוגמא, אנחנו יכולים לדמות יצורים שאינם מורכבים מפחמן, ואשר אינם תלויים באוויר לקיומם, או יקום שבו מימן איננו המרכיב השכיח ביותר. אלא שעולמות כאלו יהיו גרסאות שונות אך במעט מהעולם שלנו כפי שאנחנו מדמים אותו; למעשה אנחנו משתמשים באותה שפה כדי לדמות כפי שהורגלנו כבר להשיג את התופעות בעולמנו אנו. בקצרה, אנחנו מוגבלים במעשה הדימוי על ידי כבלי שפתנו הפנומנולוגית.

איך היו פני הדברים לו הייתה לנו שפה חדשה לחלוטין, שפה שתפתח לנו את הדלתות לאזורים שעד היום היו חתומים ובלתי מובנים, שפה שתפתור את החידה שהציב המדע המסורתי, שפה שתיתן לנו לא רק מדע וטכנולוגיה חדשים, אלא תיצור גם התנהגות מוסרית ותבונית שאיננה מונהגת בידי הדת, מתוך נוסחאות תרבותיות או אמונות אזוטריות; איך יראו הדברים, אם-כן, אם שפה כזו תחמש אותנו בכלים להבנת מבנה הדברים? ומה אם לא זו בלבד שנוכל להבין את המבנה של אובייקטים פנומנולוגיים, אלא אף את המבנה של התפיסה והחוויה שלנו? איך יראו הדברים לו הייתה ברשותנו שפה המסוגלת באמת לבנות עולמות חדשים, ולא רק בבואה השונה אך במעט מהידוע לנו מזה כבר? זהו, מה שאתם עתידים אפוא לפגוש בין דפי הספר הזה: דרך חדשה לדיבור/מחשבה אודות התופעות, אודות האמת, כשהמבנה של הפרדוקסים יכול להיחשב כאמת ש

            לה צורה מוגדרת

                        היכולה להיות מבוטאת באמצעות תוכן מסוים

                                    יש לה מבנה שהוא ייחודי

                                                אוניברסאלי       

                                                            היא נמצאה, והיא יכולה לפתור את מרבית בעיותינו

                                                                        ובתקווה שהיא תוכר

                                                                                    כלולאת הבריאה

ההמצאה של פרדיגמה חדשה שאיננה מגדירה את טבע הדברים, קרי, כיצד הם הווים וכיצד עליהם להיות, הייתה מדהימה. במקום להתמקד באיך ומה הדברים הם, ההתמקדות הייתה במבנה הדינאמי של הדברים, כלומר איך הם נתפסים - זו הייתה פריצת הדרך. לשון אחר, במקום לנסות ולהבין את התופעות באמצעות גילוי החוקיות שעומדת בבסיסן, מאמצי הופנו להבנת מבנה היסוד הדינאמי של כל חוקיות, אמונה או תפיסה; אכן, גם זוהי חוקיות אבל שונה בתכלית. הפרמטרים שלה אינם ישויות פנומנולוגיות, אלא יצורים לוגיים מופשטים. החוקיות של פעילות התפיסה היא בעצם לוגיקת-הלולאה - צעד גדול לקראת גילוי סודות הבריאה. שפה חדשה לא-סיבתית התפתחה, וזו קשרה בין התודעה ובין יתר ההוויה באמצעות הפרדוקסים חובקי-כל שקיבלו מעמד בכורה כשהאמת התגלתה כמבנה דינאמי ולא כמטרה מוחשית.

בתור צעירה פזיזה לעגתי לפלובר, שאת מדאם בובארי כתב במשך חמש שנים. כתיבת הספר שלי התארכה יותר משבע שנים. צדק פואטי, אני מניחה... המשימה בכללה הייתה ונותרה מרגשת במיוחד, למרות זאת היא הייתה עבודה קשה. לילות ללא שינה עברו עליי כשאני מנסה לפתור בעיות של חוסר עקביות, כותבת וחוזרת וכותבת פסקאות, למען האמת פרקים שלמים, כשאינספור פעמים ניסיתי לנסח באופן בהיר ומתקבל רעיונות חדשים וקשים, וכל אותה עת אני מיטלטלת בין התרוממות רוח לייאוש. הנוסח האחרון הושג כשדימיתי לי, את עצמי כאריה ואת הקורא כטרף. בשני הפרקים הראשונים ליקקתי את מזוני מרככת אותו בנחישות, ואז בפרק השלישי, נעצתי בו את ניביי.

שני הפרקים הראשונים הם מעין שרטוט; בעוד הפרק הראשון משרטט את הקווים הלוגיים, הפרק השני מאיר את נקודת המבט הפנומנולוגית. המרקם הזה מכונן את המרחב שבו המבנה הלוגי יכול להתפרש ולהתבאר החל מפרק שלוש.

הפרקים הראשונים עשויים להוות אתגר לקורא, משום שהם מקיפים תחומים זרים למדי למרבית הקוראים. הם מציעים את הפרמטרים של תיאורית לולאת הבריאה. ואולם, הטקסט עצמו הוא לולאה, והנושאים הללו ישובו וידונו בהמשך הספר, כשהם מתבררים יותר עם כל פרק. קריאה נשנית של הספר עם סיום הפרק האחרון יכולה להיות בה תרומה לא מבוטלת, שכן עם כל קריאה חוזרת יתגלו היבטים נוספים. משום שהספר גופו הוא לולאה, הולופאני, לולאת הבריאה היא ההתגשמות הראשונה של ז'אנר חדש: ספר אינטראקטיבי המשנה את הקורא, וזה האחרון משנה את תפיסתו עם כל קריאה חוזרת. הקורא יצא נשכר מהמאמץ אותו הוא צריך להשקיע בהבנת התיאוריה בגילוי הכלים שישחררו אותו מכבלי הדוגמה, ממצבים לא רצויים, וממצבים נוסח מלכוד-22. הכלים הללו יאפשרו לקורא לדלג מעל מלכודות כאלו באמצעות הלולאה עצמה. כשהעניינים נעשים קשים במיוחד, הקלרות הדמיוניות תיחפזנה לסייע. הדיאלוגים בין הדמויות התומאס-מאניות הללו, קלרה משמאל וקלרה מימין, מאירות ושופכות אור על הטיעונים. אני משערת שהקורא ימחא כף לא-אחת לקלרה הערמומית משמאל, השואלת את השאלות שהקורא, קרוב לוודאי, ישאל את עצמו. אכן, השאלות הללו, דחקו אותי לפרקים לפינה, והייתי חייבת לחשוב על השאלות מספר חודשים קודם שחזרתי עם תשובה מספקת, ובסופו של דבר, הפוגענות שבה העיקה קלרה משמאל בלי הרף על מחברת הספר - אני בצניעות - יכולה לשמש גם פורקן והקלה לקורא המתוסכל כשיהיה עליו להתעמת פנים אל פנים עם מושגים בלתי שגרתיים בעליל. הקלרות השונות הם למעשה קולות פנימיים שלי, המשקפות נקודות מבט נבדלות איתן היה עלי להיאבק כשכתבתי את הספר הזה, אבל הן יסייעו לך בהתרת השאלות בזמן קצר יותר. תפגוש אותן בפרק הראשון.

בסופו של כל פרק (למעט פרק 7), ניתנת סידרה של שאלות מעוררות מחשבה; שאלות, שעשויות להתעורר בעקבות הפרק, אבל את התשובות להן אי אפשר למצוא במפורש בפרק עצמו.

החל מפרק 2, הדברים המוארים (במשבצות אפורות) מדגישים את מהות הדיון בכל עמוד. משום שחיבור זה גדוש ושופע ברעיונות חדשים, ברירת נקודות עיקריות נראית כתוספת הכרחית. טקטיקה אחרת לקידום ההבנה תהיה סיכום הרעיונות הבלתי-שגרתיים והמורכבים יותר, כפי שיעשה בחלק מן הפרקים.

פרקים 4, 5, ו-6 מציגים את שלושת מימדי האיכות של שבעת מימדי הבריאה. ארבעת מימדי הכמות הנותרים ידונו בספר הבא. מימדי האיכות יסומלו בהקבלה לאותיות עבריות, כדרך לסמל את המושגים הכביכול זרים הללו, וזאת משום שהשפה העברית , בזכות המבנה המיוחד שלה, יכולה להיחשב כשפת הבריאה. פירושו של דבר, המבנה העמוק של העברית דומה למבנה הלוגי עצמו - ללולאת הבריאה. די בכמה דוגמאות כדי להמחיש כיצד חלופי אותיות של מלים בעברית יוצרים מילים בעלות זיקה - זהו רק מבט חטוף לתוך העומק הפילוסופי הממשי שהוא הבסיס של שפה זו. עיון מדוקדק בשאלה כיצד לולאת הבריאה מתייחסת לשפה העברית יופיע בספר הבא.

כפי שתואר בפתח-דבר, שת היה המקור של לולאת הבריאה, בעוד לוגיקת הלולאה היא הווייתו של שת עצמו. ציטוטים מפי שת מופיעים בהדגשה בחיבור זה.

בפרק 4, השרטוט של מודל מדעי אפשרי של הבריאה (של המסה) היא תרומתו של שותפי, ד"ר ישעיהו אייזנברג (מומחה לפיסיקה של אנרגיה גבוהה). ד"ר אייזנברג כתב גם את הנספח - המרחיב אודות ההשלכות של לוגיקת הלולאה (בעיקר פרדוקסים) כבסיס ליצירת מדע חדש.

לחומר הכלול כאן כח, עוצמה ותנופה משל עצמו, ובמקומות בהם נתקלתי במבוי סתום נעזרתי בחומר עצמו. לא אני יצרתי אותו, ואולם דווקא בחלקי נפלה הזכות להיות עדה לצמיחתו. להצליח ולהביא לכלל סיום ביאורה של לולאת הבריאה, היא הצלחה גדולה לאין ערוך מכל מה שהייתי מסוגלת לשער ואפילו בחלומותיי הפרועים. אולי התפעמות היא המילה המתאימה ביותר כדי לתאר את תחושתי ביחס ללולאת הבריאה, אבל הדברים מוצעים ופרושים פה לשיפוטכם. אני תקווה שהמסע שאליו אתם עומדים להצטרף יכה אתכם בתדהמה כפי שהוא הכה בי.

           

                                                                                                קלרה סלאי
                                                                                                ישראל, 2005
 


[1] בראשית, פרק ד' פסוק כה'

[2] לא-לינארי פירושו: סוג של דינאמיקה המתרחשת כאשר מערכת A משתנה בעקבות שינוי במערכת B, שסיבתה היא מערכת A. היזון-חוזר הוא דוגמא לאינטראקציה לא-לינארית.

[3] כשהקירות חזרו למוצקות הרגילה שלהם, אני השתגעתי מסקרנות: האם באמת ראיתי את הדירות של השכנים, או שמא רק דמיינתי זאת? מצאתי תירוץ טוב כדי להיות "מוזמנת", והסכת ושמע, מה שראיתי מבעד לקירות השקופים אכן היה ממשי.