The God Maker - HEBREW
 

בורא האלוהים - כיצד אלוהים הפך להיות אלוהים 

 

-1-

 

 

"מי אתה, שֵׁת?"

"בורא האלוהים אנוכי."

"האם הנך אלוהים?"

"לא, אתה הנך. כלומר, אתה תהיה."

"הכיצד? מה אתה שח?" הוא שאל בתימהון.

שֵׁת הדף שערת חתול מדש מקטורנו ולחש, "יהיה עליך לפענח זאת בעצמך."

מרותק על ידי לחישתו הבלתי גשמית לכאורה של שֵת, הוא עקב אחר שערת החתול הנושרת לרצפה וחש נסחף, נופל. רגע לפני פגיעתו ברצפה התעורר מבולבל ואחוז חלחלה.

אחות רחמנייה ניערה אותו קלות. "אדוני," אמרה ברכוּת, "יש כאן מישהו שאולי יוכל לעזור לך לזכור."

קרני השמש האחרונות הבליחו מבעד לתריסים הפתוחים למחצה והאדירו את חלקיקי האבק שבין שני הגברים למעין פסלי ענק שקופים שהפרידו את עולמותיהם. הוא שמע, כאילו ממימד אחר, קול משועמם של גבר המשתדל להישמע ידידותי.

"אני ד"ר גרין. מה שלומנו היום, מר... הממ... מר... אין שם?"

"אינשם? האם שמי אינשם?" שאל בקוצר רוח.

"האומנם?" שאל ד"ר גרין.

הוא ראה חמלה בעיני האחות בעוזבה את חדר בית החולים החף מכל פרטיות.

הרופא עיין בתיק, תוך המהום וניד ראש, ואז כנראה החליט לנסות גישה שונה. הוא חייך. "מהו זיכרונך האחרון?"

"אין לי כל זיכרונות. זה נראה כמו בית חולים. מדוע אני כאן?"

"מצאו אותך ערום וחסר הכרה במרתף בית החולים."

"איך הגעתי לשם?"

"זה בדיוק מה שהיינו רוצים לדעת. האם יש לך איזשהו זיק זיכרון של דבר כלשהו? ילדותך? מקצועך? משפחה? מה אכלת לאחרונה? שמו של מאן דהו שאיתו אתה עשוי להיות בידידות? כל דבר שהוא?"

"זכורים לי יערות עד, כוכבים, בעלי חיים, בני אנוש, אוקיינוסים, פלגי נחל... זכורים לי מלחמות וחבלי לידה, מוות, אהבה וחלומות, שמחה וייסורים... אולם דבר לא נראה אמיתי. אף לא אחד מזיכרונות אלה אינו מציאותי כמו חדר זה או כמוך. אני חש כאילו זיכרונותי הנם זיכרונותיו של מישהו אחר, כאילו אינני קיים כלל."

"עכשיו אנחנו מתקדמים. ספר לי אחד מזיכרונות אלה ביתר פירוט," אמר ד"ר גרין, מביט במטופלו במעט יותר עניין.

"איני יכול. על מנת לבחור בזיכרון בודד אחד, עלי לסגור את צוהריהם של כל האחרים; ואין ביכולתי לסגור אף לא את צוהרו של זיכרון אחד יחיד, כך שהם כולם שם, כל כולם יחדיו."

ד"ר גרין שִרבט דבר מה בתיק הרפואי. "איך אתה מרגיש בקשר לזה?" שאל בעודו ממשיך לכתוב.

"מתוסכל, מוצף ברגשות."

"אם כך, האם יהיה זה מדויק לומר שאתה מאמין שאינך יודע מי אתה לא מכיוון שאיבדת את זיכרונך במובן הקלאסי, אלא משום שכל זיכרונותיך מציפים אותך בעת ובעונה אחת כשאתה מנסה לבחור אחד מתוכם?"

"כן. אנא, דוקטור, אמור לי, מי אני?"

הרופא סיים לכתוב בתיק הרפואי וסגר אותו, תחב את עטו לכיס חולצתו ונעמד על רגליו. "תנוח עכשיו. מחר ננסה היפנוזה, או אולי טיפול תרופתי."

כמובן, חשב בלבו, כאילו אני מתכוון לחכות לזה.

 

 

-2-

 

רעבונו התעורר כאשר הוגשה לו ארוחת הערב, אך לאחר מספר נגיסות נזכר שהדבר היחיד שיכול לזהותו כשייך לו עצמו היה היותו רעב - הכרה שגרמה לו מיד לאבד את תאבונו. זבוב זמזם סביב הפירורים שעל צלחתו. אובד בתוך התבוננותו בזבוב, הוא שמע את החרק ממלמל לעצמו: "כן, כן, זה מה-זה טעים, בדיוק נכון. כמעט רקוב, או קרוב לכך, על כל פנים."

"מי אני?" שאל את הזבוב.

הזבוב התרומם וריחף מעל לאפו, בוחן מקרוב את השואל. "מה זה 'אני'?" שאל. "יש לי הרבה עיניים, וכל אחת מהן היא נקודת מבט שונה. האם כל נקודת מבט היא 'אני'?"

"אולי, אבל זאת לא כוונתי. תראה, יש לי את כל הזיכרונות הללו, אולי כל הזיכרונות כולם, אולם הם חסרי משמעות מכיוון שאיני יכול למצוא אותי, אינני רואה את עצמי."

"האם אכלת?"

"כן, מספר נגיסות."

"אז זהו אתה, האחד שאכל."

"לא, אינך מבין. ברצוני לדעת מהיכן הגעתי. אני רוצה להיזכר בחוויותי, בלימודי, בדרך בה התפתחתי. כל זיכרונותי שייכים לכולם. הם אינם שלי, וכל רצוני הוא לאחוז בחוויה מתמשכת אחת - בי עצמי."

"כרצונך," אמר הזבוב, שאיבד עניין בשיחה וחזר לצלחת.

הוא קם והביט סביב. לקצה מיטתו הוצמד גיליון נייר. הוא היטה אותו כדי לראות את הכתוב עליו:

 

אין שם, AMNESIA (שיכחון)

 

אני זוכר כל דבר שקרה מאז ומעולם, לכן אינני סובל משיכחון. מאידך, כל מה שאני זוכר לא נראה הגיוני - הוא חסר כל פשר. האם מצב זה זהה לרִיק גמור? לאַיִן? הוא חש סערת רגשות מתעצמת בקרבו. ומה אם הם צודקים? מה אם כל הלא-מובחן-המתקיים-בו-זמנית הנו, במציאות, האַיִן? אם כן, היכן נמצאת המשמעות? המשמעות שלי? אני?

הוא פילס דרכו לאורך החדר ופתח את הדלת אל עבר מסדרון ריק. הוא פסע במורד מסדרונות אינסופיים ומדרגות לולייניות, שומע ידיים חסרות ישע המושטות אל עבר תקווה בלתי נראית, ועיניים חסרות מבע, אחוזות אימה. הוא ראה את דממת הייסורים והמוות הסוגרים סביב, פעמי חיים חדשים העולים מהרקב, את כור ההיתוך בו חיים ומוות מתמזגים לכדי שאלה אחת המאיימת לכלותו: מי אני?

בהתקרבו לכניסה נפתחו דלתות הזכוכית הענקיות לרווחה ואוויר לילה לח היכה בו עם שאון המיית העיר: מכוניות צופרות, פרסומות מרצדות, חנויות הומות אדם, עלמות אורבות ללקוחות. הוא התהלך באוויר הלחלוחי שהגביר את ריחם החריף של תבשילים מהמטבח הקֵייג'וּנִי - גַ'מְבָּלָיָה מסרטני המים ארוכי הזנב, אֶטוֹפי וגַאמְבּוֹ, שניחוחותיהם התערבבו בקקופוניית ג'ז חי ושירים שבקעו ממקלטי רדיו מתנגנים מבעד לחלונות הפתוחים. לאחר מספר רחובות, הוא עצר להתבונן בפוסטרים בחזית בית הקולנוע. הדלתות נפתחו וההמון שטף דרכן בזרם מתמשך. כאילו נרקקה מתוך הזרם האנושי, נעצרה לידו ילדה קטנה אובדת עצות. מהוססת הביטה סביב, כמנסה למקם עצמה, או אולי חיכתה למישהו. זרם האנשים פסק באותה פתאומיות בה החל והדלתות נסגרו, אבל הילדה הקטנה עמדה אבודה במקומה.

היא נראית נואשת. האם חיפשה בסרט תשובה לשאלתה? הוא תהה.

"על מה היה הסרט?" שאל את הילדה הקטנה.

"אני לא יודעת."

"מה ראית?"

"את הגב של האיש שישב לפני," אמרה בקול דק. "ברחתי מאמא שלי והסתתרתי בקולנוע," הוסיפה בביישנות.

"מדוע שתעשי דבר כזה? אינך שמחה שיש לך אמא?"

"אני לא יודעת... היא כל הזמן אומרת לי לשבת ישר ולא לצחוק, כי יהיו לי קמטים. 'ג'ואן, נקי את חדרך. ג'ואן, את צריכה להיות טובה כמו בת דודתך. ג'ואן, את צריכה לעשות את זה ואת צריכה לעשות את זה...' כל הזמן, 'ג'ואן איפה את? ג'ואן מה את עושה?' וכשאני אומרת לה מה אני עושה, היא אומרת לי לעשות משהו אחר."

"מדוע זה פוגע בך?"

"כי אני מרגישה כל כך בודדה," היא אמרה ודמעה הופיעה בעינה.

"בודדה? אבל נראה שאמך נמצאת איתך כל הזמן."

"לא באמת. היא לא איתי, היא נמצאת עם הג'ואן שהיא רוצה שאהיה."

הוא עמד והקשיב לה דומם. ג'ואן הרימה את עיניה מאנפילאות בית החולים שלו ושילבה את ידה בידו, כתגובה אוטומטית לתחושה של מציאת חבר אמת. לרגע קט הביט בידיהם המשולבות, ואז לתוך עיניה של הילדה הצעירה בעת שנעצה בו את מבטה. הוא הביט משתאה לעבר נצח של הבלחות בדידות בתוך אש הסקרנות, איי שמחה בים של עצב, או שמא ההפך הוא הנכון? איי עצב בתוך שמחה? האם אלה החיים? תהה.

כשהחלו לפסוע במורד הרחוב ההומה, היא אמרה בהתלהבות, "אם תגלה לי את הסוד שלך, אני אגלה לך את שלי."

הזוג המוזר לא עורר תשומת לב בעת שצעד לאיטו, עד שעצרה לידם בחריקת בלמים מכונית משטרה. שני שוטרים קפצו מתוכה החוצה והצמידו אותו לקיר, בחפשם אחר נשק בגלימת בית החולים.

"אתה עצור על חטיפה ותקיפת קטינה," צרח אחד השוטרים בעוד השני אוזק אותו ומתחיל לדקלם את זכויותיו.

 

 

 -3-

 

"תוקף ילדות קטנות, הה? איזה מין בנזונה חולני אתה?" נהם הר האדם הקירח ומשורג השרירים שישב על הדרגש ממול.

הוא שמע את הקול הגס כאילו מגיע מחדר אחר, ממציאות אחרת. מהופנט מכתובות הקעקע חסרות המנוחה של אריות, לטאות ודרקונים המפזזות על זרועותיו של האיש, בקושי שם לב לעוינות המופנית כלפיו.

"אתה יודע מי אני?" שאל.

הר האדם השרירי התכופף, כמעט נוגע בפניו, וסינן, "אתה מאיים עלי?"

"איני יודע מי אני," אמר אינשם בקול שטוח, "קיוויתי שאולי אתה תדע."

כשהבחין בתלבושת בית החולים שלו, פלט הר האדם השרירי, "אתה בטח חושב שאתה נפוליון או אלוהים או משהו כזה, אבל אתה אפס גמור. אתה היסטוריה." הוא החל לנענע בפראות את סורגי המתכת של התא, בעודו צווח, "תעיפו את הפסיכי הזה מפה לפני שאני חונק אותו!"

אינשם חש התרגשות גואה בקרבו. כן, אני ההיסטוריה, חשב. כל העבר, ההווה והעתיד הווים בתוכי. לפתע נזכר בחלומו. נזכר בשֵׁת האומר לו שהוא אלוהים, או לפחות שיהיה אלוהים. אכן, אלוהים אמור להיות ההיסטוריה של כל הזמנים. אמור להיות יודע כול, חכם עד אין חקר. אך האם זה מספיק כדי לדעת שהוא אלוהים? האם אלוהים יכול לדעת שהוא אלוהים? היכול אלוהים לדעת את עצמו?

להרף עין חש דבר מה מתעורר בתוכו, צל החומק כמלוא הנימה את סף מודעותו; מעין רגע חולף של כמעט הנמוג אל האַיִן מיד עם לידתו, כמו חלום שנחלם ונשאר מעבר להשגה, בקצות התודעה.

דלתות הברזל נפתחו והוא הובל לתוך חדר עם מראָה. מספר קצינים הציבו בפניו אותן השאלות. היו בהם נחמדים, היו שצעקו והיו שאיימו, והוא סיפר לכל אחד ואחד מהם כיצד פגש את ג'ואן ואיך הם הלכו זמן קצר ביחד עד שהמשטרה הופיעה.

ואז הושאר לבדו. הוא ניגש למראָה.

אינני מכיר את הברנש הקטן הלז. האם זה אני? תמַה. הוא לא זיהה שום דבר מוכר בעיניים הכבויות, והגוף נראה כקליפה ריקה. לא, זה לא יכול להיות אני, חשב. אלה רק פנים היכולות להיות שייכות לכל אחד. הוא נגע בעדינות במראה ולא ראה שום מרווח בין קצות אצבעותיו לבין הבבואה שנשקפה אליו. ואז זה היכה בו: כמובן, זה לא אני! זאת השתקפותי בלבד.

הוא החל לצחוק. רטט חובק של הקלה עלה כבועות אושר המתפרצות אלי חופש; ממלאות את החדר חמור הסֵבֶר בהדהוד של שמחה עילאית. הוא הביט בידיו והבין שאין הוא זקוק למראָה כדי לראות את השתקפותו, כי אם יסתכל על עצמו - כל שיוכל לראות תהיה דמות בבואתו בלבד. הוא חש התעלות בהגיעו להכרה שלעולם לא יוכל לראות את עצמו; כל מה שהאני המסתכל יראה, תהיה דמות בבואתו של האני המסתכל, ולא האני המסתכל עצמו.

לפתע הפסיק לצחוק: אך מיהו האני המסתכל הזה?

החוקר מצִדהּ האחר של המראה העיר, "הוא משחק איתנו. ראיתם איך בדק את המַראָה? הוא יודע שהמראה דו-צדדית ושאנחנו מסתכלים עליו. הוא יודע הרבה יותר ממה שהוא מגלה," חייך האיש בזחיחות.

"אני לא חושב שהוא שפוי," ענה לו הבלש השני. "ככל הנראה הוא לא יוכל כלל לעמוד למשפט. ראית איך הוא צחק? אנשים נורמליים מזיעים ועושים במכנסיים כשהם בצרה צרורה. הם לא צוחקים ככה."